אחד ממצבי חוסר האיזון הרגשי המצוי באוכלוסייה בימים כתיקונם וכולל בתוכו כרבע מאוכלוסיית המדינה הוא מצב חרדה. בימי הקורונה הנוכחיים, הוא אף תופס יותר נוכחות; מצב אי הוודאות האופף את הווירוס – מביא את הנוטים לחרדה להרגשה של חוסר שליטה במצב. כפועל יוצא מזה, מצב החרדה תופס תאוצה.
השורשים למצב הרגשי נעוצים בדר"כ במצב הרגשי של הדמות המגדלת את האדם; כך למשל, אם הדמות הזו הייתה אדם השלם עם עצמו, המרגיש שצרכיו הבסיסיים מסופקים והוא שולט על חייו ועולמו, קרוב לוודאי שיהיה פנוי להעניק את כל החום, האהבה ותחושת המוגנות הדרושים לילדו, וזה יגדל להיות אדם בוגר המגשים את עצמו, בוטח בעצמו, חש מוגן ובעל שליטה על חייו, שלם ומסופק. באותו אופן, אם הדמות המגדלת הייתה אדם שמרגיש שצרכיו אינם מסופקים והוא חסר שליטה על חייו, תחושתו זו תעבור גם לילדיו. במצב רגשי כזה, ירגיש לא מוגן וקל יהיה לו לפתח מצבי חרדה.
ביסוס לכך נמצא במחקריו של ניק מקלון מאוניברסיטת סאות'המפטון, שכתב על אפיגנטיקה. לפי המושג הזה שהטביע, מה שהאם חווה, כלומר ידע והתנסות נרכשים – עוברים לעובר שברחמה ומשפיעים על ביטויים של הגנים שלו באופיו ובהתנהלותו בחייו. כלומר, האפיגנטיקה יכולה להעצים את השפעת המטען הגנטי, או להפחית אותו.
עפ"י העיקרון הזה, נראה שניתן להביא מזור לכל אותם שחווים חרדה כתוצאה מזה שגדלו אצל הורים שנטו לחרדה או הורים שלא היו מסוגלים לתת לילדיהם תחושה שהם מוגנים ורצויים. אם נשים את הסובלים מחרדה בסביבת אנשים הסומכים ומאמינים בעצמם, אנשים שחשים שיש להם שליטה על חייהם, אוהבים את הסובב אותם ומבטאים חום ואמפתיה כלפיהם, יחושו החרדתיים שהם אהובים ורצויים ומוגנים, וכך נטייתם לחרדה תלך ותפחת.