"לאחרונה מצאתי את עצמי על תקן אחות בחצי משרה"

לאחרונה, בעקבות נגיף הקורונה, מצאתי את עצמי על תקן אחות בחצי משרה. לפני כל יום לימודים, אימון שחייה של הקטן, אימון כדורסל של הגדול, אני נדרשת למלא הצהרת בריאות. אני צריכה  להצהיר שחום הגוף מתחת ל 38 מעלות צלזיוס, על העדר שיעול, העדר קושי בנשימה, סימנים חיוניים, מצב רוח טוב ורמת קיטור נסבלת (נו אמאאאא, אני באמצע הפרק, את מפריעה לי עם המדחום…). 

כן, כן, אם לא מספיק לי לוח התורנויות היומי הכולל שרותי הסעדה (לא בא לי שניצל), מכבסה (אימא איפה המדים של הכדורסל?…) , הסעה (אימא כשאת מסיעה אותי עם חברים את יכולה בבקשה לא לדבר איתם? השאלות שלך מביכות אותי), צוות הווי ובידור (תקבעי לי עם חבר שיבוא לשחק איתי) , צוות טכני (אוף נתקע לי האינטרנט) וכמובן מחלקת תלונות הציבור (אני לא ארחיב כי בכל זאת יש לי מגבלת מילים…). 

אז עם כל זה, עכשיו גם הצהרת הבריאות נכנסה לחיינו. זה לא שאני מתלוננת (טוב נו, קצת אבל אתם היחידים שמקשיבים) ואני באמת מבינה את החשיבות של הצהרת הבריאות אבל, בינינו, אני לא באמת חושבת שההצהרה הזו מחזיקה מים אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. 

זאת אומרת, אם לאנשים באמת היה אכפת מאחרים ולא היו רוצים להדביק חלילה מישהו אחר הם לא היו זקוקים להצהרה בשביל זה. מספיק להבין שכשאתה חולה אתה צריך להתרחק מאחרים ולא בהכרח רק לגבי הקורונה. זה תקף גם לכאב גרון או צינון או שיעול. הרי כשאנחנו חולים אז אנחנו מתרחקים מהקרובים שלנו מחשש להדבקה, אז למה שלא נעשה את זה גם עבור אנשים אחרים. האם העובדה שהם זרים נותנת לנו את הלגיטימציה לא להתחשב בהם? האם לשליח הזקן מחנות הירקות אין משפחה לדאוג לה? אם הוא יחלה בגלל שנדבק מלקוח שלא הקפיד על מסכה זה בסדר בגלל שהלקוח לא קשור אליו? 

מאחורי המספרים והסטטיסטיקות עומדים אנשים. אלו לא סתם מספרים. לכל אחד כזה יש משפחה שדואגת לו, ילדים או הורים, עבודה מפרנסת שהוא נעדר ממנה. אם רק נשים לב טיפה למה שקורה מסביבנו, נתחשב, לא צריך הרבה, רק טיפה. מעט תשומת לב ומסיכה…