זה מאוד שונה לאחל למישהו רק בריאות כשאתה בן עשרים ואומר את זה מהפה ולחוץ, לעומת אותה ברכה הנאמרת כאשר חווית דבר או שניים בחיים, אחרי שכבר מכה בך, על בשרך, התובנה של עד כמה הגוף שלנו תלוי בבחירות שנעשה בחיינו. הגוף העלוב הזה הולך ומתקלקל מיום ליום, ומסוגל להחריב את כל התכניות שהיו או לא היו לשארית חיינו.
לפי חמש שנים עשיתי טעות וקניתי לבן שלי ליום ההולדת השש עשרה שלו מכשיר טי-אר-אקס, אבל תוך כדי שהבאתי לו את המכשיר, כבר זיהיתי את עוצמת ההרס והחורבן שהוא יכול לחולל. הבן היה אחוז דיבוק להתחיל ולנסות את כל התרגילים שאפשר ושאי אפשר לעשות בעזרת הרצועות הללו. מיותר לציין שדי מהר הוא חולל נזק לגב שלו שעד היום הוא סוחב ושיסחוב, ככל הנראה, עד סוף חייו. לא הלכנו לרופא לבדוק את זה, אבל כאבי הגב לא עוזבים.
את מבחני הכניסה ליחידה קרבית הוא צלח בקושי בגלל הכאבים, ריצות למרחקים ארוכים לא באות בחשבון, וכשישבתי איתו לכתוב משהו לפני כמה ימים, הוא זז באי נוחות ואמר שהוא צריך רגע להתמתח כי הגב משגע אותו. לא אמרתי כלום. מה הוא אשם, אי אפשר היה למנוע את זה, כי בגיל שש עשרה לא מבינים באמת שהכי חשוב זה לשמור על הבריאות. כנראה שאין קיצורי דרך בכלום, עד שאתה לא חווה משהו על בשרך, אתה לא לומד.
היום כבר עברתי את רף גיל החמישים והרבה מאוד אנשים סביבי, שנמצאים כמוני בדרך לגיל העמידה, מעבירים את עצמם תהליכים של גמילה מניקוטין, גלוטן, חלב, סוכר ומה לא. למה? כנראה שהם חטפו פה ושם, הגוף לימד אותם לקח הגון על מה עומד לקרות להם אם לא יחתכו את הדבר ההוא שדרדר את בריאותם, והם למדו. מעטים בוחרים ליישם לפני שקורה להם משהו, אולי כי חונכו לכך, או כי הושפעו מהחברה בה בחרו לבלות את זמנם, אבל רובנו לומדים בדרך כלל בדרך הקשה.
עד כאן זה היה רק המשל, מתחת לפני השטח מבעבע לו נמשל חזק ועוצמתי, אך לא לי המלאכה לגמור.