כבר בתחילת דבריי אדגיש שאני בעד התחסנות אזרחי המדינה. זו עת חולי בכל העולם. זה לא משהו שאולי קיים, אלא עובדה מוגמרת. אין תרופה שמרפאה, זה לא מצב של הדבקה זניחה, זה נגיף שמשתולל בכל רחבי העולם.
המספרים הגבוהים, התמונות הקשות מבתי החולים, הקשיים ותופעות הלוואי הנמשכות של מי שחלה, מספר המתים מכל הגילאים, כל אלו לא משקרים. זו עובדה! עם המצב המשתולל בכל העולם, שפוגע לא רק בבריאות של בני האדם, אלא גם מייצר אבטלה שפוגעת בכל שדרות העם, ביכולות ההשתכרות של האזרחים, בכלכלה, ביכולת של הגופים התומכים להיענות לצרכים הנפשיים של ילדים, נוער, מבוגרים וזקנים. נוצרת פגיעה אנושה במערכת החינוך, במשפחה הגרעינית, במשפחה המורחבת ובשעות הפנאי. בעצם בכל תחום ותחום בחיי המדינה והפרט. במצב הנתון, לדעתי, אין שיקול דעת לפרט זה או אחר. בדיוק כמו במלחמה ממש, בה כל מי שמגויס נדרש להתייצב אף על פי דעותיו, ולמרות שדואג לעצמו ולגופו, כך גם במלחמה נגד הנגיף, אין מקום לשיקול דעת של הפרט. יש פה מלחמה, מדינה שלמה שנלחמת, עולם שלם שנלחם וכולם נדרשים לתת שכם במלחמה. זה מצב שכולם נדרשים לערבות הדדית "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".
אני מבינה את מי שחושש, אני מבינה שצפות שאלות ותהיות מול המצב, ולכן חובת המדינה לספק ערבות לאזרחיה. עליה לספק תשובות ענייניות, נטולות גוון פוליטי. תשובות אחידות המציבות דרישות אחידות לכל המגזרים ולאכוף אותן ללא כחל וסרק. העומדים בראש צריכים לשמש מודל ודוגמא אישית. הניהול מול המצב צריך להיות מאורגן ומסודר למופת (עד כמה שניתן במצב של הופעת נגיף לא מוכר שמשתנה כל הזמן). ראשי המערכת הציבורית צריכים לעורר באזרחים ביטחון ואמונה שהם דואגים לעם, בדומה להתנהלות בניו זילנד למשל.
נכון, הכל כאן פוליטי ואגואיסטי לחלוטין, אבל זו מהותם של מי שהולכים לפוליטיקה הישראלית. אנשים עם אגו גדול שחושבים על התועלת שתצמח להם מכל פעולה. טובת האזרחים לא תמיד, ואולי לרוב, לא בראש מעיינם. נוסיף לכך את המצב הפוליטי של בחירות רביעיות בתקופה קצרה, והשחיתות חוגגת לה.
השאלה הנשאלת היא אם הם כך, האם גם אנחנו האזרחים צריכים להיות כמותם? אבי נהג לומר "אם הם יקפצו מהגג, גם את תעשי כמותם?" ברור שלא! אם להם לא אכפת מהעם, זו שעתם של האזרחים, העם, להתעלות מעל ולהיות ערבים זה לזה. להוציא את כולנו מהצרה, ובאותה הזדמנות ללמד את מנהיגנו הלכות בני אדם.