הבת שלי בבידוד. הבת השמחה שלי שצריכה סביבה כל הזמן אנשים וחברים, שבלעדיה הכל נראה שקט וחד מימדי, בבידוד. הבת שלי שמאירה כל חדר שהיא נכנסת אליו (אגב כמעט אף פעם לא על הרגליים, אלא כמעט תמיד על הידיים או תוך כדי גלגלון), בבידוד.

הסתבר שהיא נחשפה לשני חולי קורונה בהפרש של כמה ימים. אז במקום שהיום היא תסיים את הבידוד, התברר לנו שהיא צריכה להישאר עוד שבוע נוסף. לא פשוט….

עשינו הכל כדי שיהיה לה נעים. הקצנו לה חדר, שירותים ומקלחת משלה, גינה משלה שתוכל לפרוק את המרץ האינסופי שלה. ערכות יצירה, אוכל סביב השעון, זום עם חברות, טלפונים עם המשפחה… מה לא, אבל עדיין היא לבד.
אז נכון, זה לא פשוט לאף אחד מאיתנו, ונכון שוויתרנו על מסיבת יום הולדת לבעלי, ונכון שזה גורם לנו לעשות שינויים רבים, ובעיקר מבאס אותה, עדיין הדבר הכי קשה עבורי לפחות בכל זה הוא שאני לא יכולה לחבק אותה, לנשק אותה, ללטף אותה. זה הכי קשה לי כאימא.

למרות הריחוק הפיזי שלה מהחברות, אני חושבת שבסופו של דבר היא מרגישה מאוד קרובה אליהן אפילו יותר מבדרך כלל. האמת היא שכמה דקות לפני שנודע לנו על זה שהיא נחשפה לחולה קורונה (הראשון) וצריכה להיכנס לבידוד, היא התלוננה בפניי על אי נעימות שהייתה לה עם החברות הכי קרובות שלה, והראתה לי משהו קשה שכתבה לגבי זה ביומן שלה. משהו שמעיד על זה שהיא מפקפקת באמיתות הקשר ביניהן.

אבל הפלא ופלא, עכשיו אחרי כמה ימים בבידוד, היא כבר לגמרי במקום אחר. הן נראות לה הדבר הכי טוב שאפשר היה לבקש. היא כל הזמן חושבת עליהן, ומכינה להן אין סוף מתנות. היום הן נראות לה הדבר הכי יקר בעולם.
זה מדהים איך לפעמים צריך להתרחק כדי להרגיש יותר קרוב. אז אולי זו בכלל הכוונה של הקורונה. לא?….